<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תרפ"ח</h1>
<h2>דף לב:</h2>
תוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לכ"ע כדבור דמי כדאמרי' במרובה דר' יוסי (אימ') [אית] ליה שאילת תלמיד. ולא פליג ר' מאיר. ואפי' לענין חזרה כדאמרי' בשבועות פ' שבועת העדות כפר אחד והודה אחד בכפרו שניהם בבת אחת והודה אחד תוך כדי דבור. אע"ג דאמרי' כיון שהגיד אינו יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור יכול לחזור ולהודות. וה"נ אמרי' ביש נוחלין דתוך כדי דבור כדבור לחזרה בר מע"ז וקידושין דאינהו ודאי לחזרה וכן בשילהי נדרים ומוסיף גירושין ומגדף אלא ההוא גבי (כריעה) [קריעה] דלעיל בכסבור. אבל ע"ז בחזרה דאי כסבור בית הכנסת והשתחוה הרי לבו לשמים ואם הקנה וחזר בו הרי חזרתו מפורשת כל זמן שעסוקין באותו ענין ונראין הדברי' שכמו כן במשיכה ובקניין כסף דמי אלימי מקניין לא מצינו בהן חילוק בשום מקום. וכן אם הקדיש וחזר בו תוך כדי דבור הויא חזרה. והא (דפליג) [דפליגי] ר' מאיר ור' יוסי בתמורת עולה ותמורת שלמי' תרוייהו מודו בשאילת רב לתלמיד דמצי למיהדר ופלוגתא בהכי דר"מ סבר הרי זו תמורת עולה שזה אינו רוצה לחזור אלא להוסיף ואין תוספתו חלה בעניין זה אלא א"כ תמורת עולה ושלמים. וכן מוכיח בתמורה פ' כיצד מערימין דקאמ' ר"מ סבר מדהוה ליה למימ' (לתמורה) [תמורת] [עולה] ושלמים הוי ליה כאומר תחול [זו] ואח"כ תחול זו דהא לאו חזרה אלא כמוסיף ואי אפשר לחול. ור"י סבר בגמר [דבריו] אדם נתפס אפי' במקום שדומה כמוסיף דהוה ליה כמאן דאמ' לא תחול זו אלא א"כ חלה זו. אבל בנמלך לאחר בכדי (שאלת) [שאילת] רב לתלמיד אע"פ שאמרו בכדי (שאלת) [שאילת] תלמיד לרב הרי זו תמורת עולה. אבל בתוך שאילת רב לתלמיד אם נמלך הויא תמורת שלמים (דאי) [דאין] זו גמר דבריו אלא חזרה. וכ"ע אית להו בתוך כדי דבור רב לתלמיד. והכי מוכח במרובה. אבל בכדי שאילת תלמיד לרב פלוגתא. והא דאמרי' במקום שנהגו ובפ' המנחות ר' שמעון בשיטת (דר"י) [ר"י] אמרה משום דר"י תפיס טפי לשון אחרון וגמר דבריו מדר' מאיר. דר"מ אמ' כי היכי דאמ' תמורת עולה תמורת שלמים דהוה [ליה] למימ' תמורת עולה ושלמים ה"נ הוה דייק לישנא דהרי עלי מנחה מן השעורין דלא הוה ליה למימ' מנחה כדדייקי בה אמוראי התם. וההיא סוגיא דתמורה ופלוגתא דר"מ ור"י מיפרשא בגווני טובא בפ' כל הזבחים שקיבל. וכן דרך ברוב סוגיות התלמוד. והנהו (דבור) [דכור] ומדה בחבל הין חסר הין יתיר ואיסתירא מאה מעי ומרחץ דציפורי ומהיום ולאחר מיתה אינן ענין לגבי חזרת תוך כדי דבור אלא לעניין תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון או לשון אחרון ולא לשון ראשון דמ"ס לראשון נתכוון ומ"ס לאחרון נתכוון. אבל אי ידעינן דנתכוון לחזור איכא בין בתוך כדי דבור ובין לאחר כדי דבור האחרון עיקר דבכך נתרצה המוכר ולא בראשון. כך חידש ר'.
